זה התחיל בסוף שנת 2012. אלו חודשי בחירות. בדרום קוריאה החל המרוץ לנשיאות בו כל אחד מהמתמודדים השתדל להציג מדיניות כלכלית חדשה וטובה יותר עבור הבוחרים. קוריאה מרגישה לפני משבר ויש לחץ לעשות שינוי בסדרי העדיפויות בכלכלה המקומית.
אלו ימים בהם סמסונג אלקטרוניקס עוקפת את אפל והופכת ליצרנית הגדולה בעולם של מכשירי טלפון חכמים. בתחום הטלויזיות ה-LCD ההובלה העולמית הן במכירות והן בחדשנות הטכנולוגית כבר נמצאת אצל סמסונג ו-LG. תקופה בה מפעלי יונדאי בארה"ב הגיעו לשיא כושר הייצור ומתקשים לעמוד בביקושים לרכבים חדשים. שנה בה דרום קוריאה מדורגת במקום השמיני בעולם בהיקף הסחר העולמי. את הלהיט גאנגנם סטייל העולם המערבי למד להכיר רק לאחרונה, אך במזרח אסיה תרבות הפופ, האופנה ותוכניות הדרמה הקוריאניות זוכות כבר כמה שנים לפופלאריות עצומה.
אבל, ממש באותו זמן, צעירים שסיימו אוניברסיטה לא מצליחים למצוא מקומות תעסוקה, גם אצל אותם תאגידי ענק אשר עושים חיל בעולם. מחירי הדיור נוסקים מחודש לחודש וזוגות צעירים מתקשים לרכוש דירה, דבר שכמעט הכרחי בתרבות המקומית עבור זוגות שנישאו. קשת של מוצרים מתייקרים (ראו גם: סל מוצרי מזון בדרום קוריאה וישראל – נתונים השוואתיים), חוב משקי הבית מזנק בצורה מדאיגה ויוקר המחייה עתה מתחיל להשפיע גם על מעמד הביניים שמתקשים לסגור את החודש. פתאום מורגש כי ההצלחה הבינלאומית של חברות הדגל הקוריאניות, לא יורדת מטה אל העם. נשמע מוכר לאוזניות ישראליות.
בשנות השישים, דרום קוריאה הייתה מדינה כפרית ונחשלת עם משכורת חודשית ממוצעת נמוכה מ-10$. השלטון באותם ימים היה נוקשה, לא דמוקרטי, שלטון דיקטטורי של מנהיג בשם צ'ונג-הי פארק, אולם השלטון האמין בכלכלה הקוריאנית ובהון האנושי האיכותי של דרום קוריאה. עם תמיכה מסיבית של הממשלה בסקטור הפרטי, קוריאה הפכה ממדינה ענייה לאחת מעשר הכלכלות החזקות בעולם תוך 30 שנה. הממשל הצליח להצמיח חברות פרטיות מוצלחות שהפכו לתאגידי ענק עם אחיזה ודומיננטיות בינלאומית. קראו לתופעה הנס הכלכלי על נהר האן (הנהר החוצה את העיר סיאול), אולם נראה שעתה קוריאה זקוקה לנס נוסף. תאגידי הענק שעבור רבים הם עדיין גאווה לאומית מתקשים לתת מענה לעול הכלכלי שמרגיש הציבור בשנים האחרונות. כולם מסכימים שיש צורך לעשות שינוי לפני שיהיה מאוחר מידי.
מר ג'ה-אין מון, מתמודד לנשיאות מצידה השמאלי של המפה הפוליטית מציע מדיניות נוקשה כלפי תאגידי הענק ששולטים בכל הסקטורים ביד רמה, זאת במטרה ליצור מסחר הוגן יותר בכלכלה המקומית ולאפשר לעסקים קטנים להתפתח. לדבריו קוריאה צריכה להשתחרר מהשליטה הבלתי מעורערת של התאגידים במשק המקומי. הוא מעוניין להפעיל מדיניות הגבלים עסקיים אגרסיבית יותר ולצמצם את הריכוזיות במשק.
גם גב' גואן-הי פארק, מתמודדת מהצד הימני של המפה, מסכימה שיש מקום ליותר שקיפות והוגנות בקרב תאגידי הענק, אולם לשיטתה כדי לעזור בפיתוח הכלכלה המקומית יש לשים את העסקים הקטנים במרכז. יש להסתמך פחות על תאגידי הענק אלא ליצור מנועי צמיחה חדשים באמצעות יזמות, חדשנות ויצירתיות. המטרה היא יצירת סביבה תומכת להקמת סטרטאפים טכנולוגיים. היא קראה למדיניות שלה כלכלה יצירתית – Creative Economy.
כלכלה יצירתית, אינו מונח חדש. הוא נטבע כבר בשנת 2001 על ידי הבריטי ג'ון אנטוני הוקינס בספרו The Creative Economy. המוטיב העיקרי העומד מאחורי המונח הוא הפיכה של רעיונות חדשים לעסקים חדשים ומשגשגים. גב' פארק ויועצי המדיניות הכלכלית שלה חיפשו מודל שאפשר ללמוד ממנו, מודל שמיישם כלכלה יצירתית ומעודד הקמה של חברות הזנק טכנולוגיות. מודל היוצר מקומות עבודה חדשים ויקלוט סטודנטים צעירים (זאת מבלי לסמוך עוד על תאגידי הענק שיספקו זאת), מודל שיעודד תחרותיות במשק מול תאגידי הענק, מודל שיעודד חדשנות ויהפוך את קוריאה למובילה עולמית, מודל שיסייע ליזמים צעירים לצאת מגבולות המדינה ואולי לפתח את הסמסונג או יונדאי הבאים.
על שולחן הדיונים עלו מספר מודלים, כאשר העיקריים שבהם היו המודל הגרמני והמודל הישראלי.
המודל הגרמני,על פניו, מאוד התאים לקוריאה זאת בשל קיומם של תאגידי ענק בינלאומיים לצד תעשיית סטרטאפים מפותחת. אלו שצידדו במודל זה הראו כי סטרטאפים צעירים רואים בתאגידים המקומיים הגדולים מודל לחיקוי ומצליחים ליצור חברות חדשות שגודלות ומעסיקות מאות ואלפי עובדים. לדידם זהו המודל שקוריאה צריכה לשאוף אליו – תאגידי ענק לצד תעשיית סטרטאפים תוססת.
המודל הישראלי לעומת זאת הציג תופעת סטארטאפים יוצאת דופן הן במספרים יחסיים והן במספרים אבסולוטיים ביחס למדינות אחרות בעולם. תעשיית ההון סיכון הישראלית, זאת שתומכת ביצירה של סטארטפים טכנולוגיים הייתה מושא להערצה הן במקצועיות שלה והן בהיקף ההון הזר שהושקע בתעשייה המקומית. על הפרק נדונה תוכנית יוזמה הישראלית.
תוכנית יוזמה הממשלתית נוסדה בשנת 1993 על ידי מר יגאל ארליך, המדען הראשי באותה תקופה ופעלה עד שנת 1997. מטרת התוכנית הייתה ליצור סביבה תומכת עבור פיתוח סטארטאפים וכן הקמה של קרנות הון סיכון פרטיות אשר יהוו מקור לגיוס הון וכן מקור לידע וניהול מקצועי בפיתוח חברות סטרט-אפ חדשניות שיתחרו בשוק הגלובלי. אלו שצידדו במודל הישראל הסכימו כי ישראל היא לא מקום ללמוד ממנו איך מקימים תאגידי ענק, שכן אין כאלו (למעט טבע), אולם דווקא בשל כך, המודל הישראלי מתאים לקוריאה שכן הוא מאפשר יצירה של תעשיית סטארטאפים שלא תלויה בקיומם ועזרתם של תאגידים מקומיים.
המודל הישראלי הובא לקדמת הבמה וגב' פארק הודיעה מפורשות כי במידה ותיבחר היא תפעל ליישום המודל הישראלי. היא נבחרה בדצמבר 2012 לנשיאות דרום קוריאה. אגב, גב' פארק היא גם בתו של הדיקטטור משנות ה-60.
מעמדה של ישראל כמדינת הייטק אשר מצליחה לייצר סטרטאפים גולבליים היה כבר ידוע היטב בקוריאה. הספר "Startup Nation" הפך לרב מכר בקוריאה הן בקרב כלל הציבור והן בקרב גורמי ממשל ומנהלים בכירים בתאגידים אשר התבקשו (ולעיתים אף נדרשו) לקרוא אותו. הספר תורגם לקוריאנית על ידי פרופ' ג'ונג-לוק יון.
גב' פארק, הנשיאה הנבחרת, אומנם נבחרה בדצמבר 2012, אולם רק ב-25 בפברואר 2013 נכנסה לתפקידה באופן רשמי (כפי שמקובל במשטר נשיאותי). אולם, מייד עם כניסתה החלה לפעול נמרצות להוצאה לפועל של מדיניותה החדשה. כך למשל, יצרה משרד חדש בשם משרד המדע, טכנולוגיות מידע ותקשורת ותכנון עתידי. זהו משרד חדש עם שם ארוך והוא למעשה איחוד של שלושה משרדי ממשלה שונים. איחוד המשרדים נועד לקדם את התוכנית החדשה בצורה מסודרת ועקבית. מי שמונה מאוחר יותר להיות סגן שר באותו משרד הוא מתרגם הספר Startup Nation, פרופ' ג'ונג לוק יון, ויש אומרים שהוא הרוח הגבית של התוכנית החדשה תוך אימוץ המודל הישראלי.
עתה עם הקמת הממשלה החדשה, כל משרדי הממשלה והגופים הממשלתיים המקצועיים התבקשו לתת המלצות ולפתח כלים לקידום התוכנית החדשה שתעודד יצירה של סביבת סטארטאפים תוססת וחדשנית. נעשו פגישות עם בכירים במשק הישראלי, משלחות ממשרדי ממשלה שונים הגיעו לפגישות עבודה עם משרדי ממשלה ישראלים וכן עם גופים רלבנטים בשוק ההון סיכון. גם השוק הפרטי התבקש לתת דעתו והמלצותיו בטרם תתגבש התוכנית הסופית. גופי תקשורת שונים נסעו לישראל כדי ללמוד את תעשיית הסטארטאפים הישראלית וזאת במטרה להבין מה בדיוק הממשלה החדשה מנסה לקדם בקוריאה והתוצאה הייתה עשרות של כתבות, ראיונות ותחקירים על מודל תעשיית הסטארט-אפ הישראלי. נראה שכולם יישרו קו עם ממשלתה החדשה של הנשיאה פארק.
ואכן, כמצופה ממדינה מאורגנת ומסודרת כמו קוריאה, תוכנית רב שנתית פורסמה והיא נוגעת ומטפלת כמעט בכל נושא שיש לו השפעה על יצירתה של תעשיית סטארטאפים מקומית בקוריאה. בין הנושאים המטופלים הם הקלות ברגולוצייה, הקמת קרנות למימון סטארטאפים, הטבות מס, הקמה של בורסה לניירות ערך חדשה, פיתוח כלים להגנה על קניין רוחני, פרוייקטים לעידוד היצירתיות בקרב צעירים, תמיכה באקדמיה ועוד.
דרום קוריאה לא מתעכבת. משאבים כספיים עצומים הוקצו. סטארט-אפ קוריאה זה כאן ועכשיו. החזון הוא כלכלה יצירתית. המטרה היא יצירת תעשיית סטארטאפים חיה ובועטת שתהפוך את דרום קוריאה לשם נרדף לחדשנות ויצירתיות. במאמר המשך (שיפורסם בקרוב), יפורטו אותן פעולות ונושאים שהממשל החדש מקדם. חלקם אגב, כבר מומשו.
על הכותב
אייל ויקטור ממו
יזם, מתגורר בסיאול, בעל חברה לפיתוח עסקי בקוריאה המסייעת לחברות ישראליות להיכנס לשוק הקוריאני, שותף במאיץ סטאראפים המסייע לחברות הזנק קוריאניות לפרוץ לשוק הגלובלי. עורך דין בשעות הפנאי.
